בין פתיחוּת מודרנית לתשוקות אחרות בשיח התרבות הישראלי | פנים

בין פתיחוּת מודרנית לתשוקות אחרות בשיח התרבות הישראלי

תאריך: 
ג, ינואר 9, 2018 עד ב, אפריל 9, 2018
מאת: 
אילון אידלשטיין
ארגון: 
פנים איגוד ארגוני יהדות ישראלית
אמונה

אילון אידלשטיין, עם צאת ספרו החדש, על תרומתה הפוטנציאלית של הפתיחות כאידאל יסוד בשיח התרבות הישראלי.

 

מהו היחס המתקיים בין הפתיחות המודרנית לבין אידאל האמונה? האם מדובר בתשוקות מנוגדות בתכלית; האחת תובעת קביעה של גבולות איתנים ודבקות, ואילו השנייה מתרצה ומשתוקקת דווקא אל מה שמעבר לגבולה? האם מנקודת מבטה של האמונה, יש באידאל הפתיחות מיניה וביה מן החטא? אילון אידלשטיין על תרומתה הפוטנציאלית של הפתיחות כאידאל יסוד בשיח התרבות הישראלי.

 

נדמה שלא ניתן להגזים בחשיבותו של רעיון הפתיחוּת להתפתחותה של החשיבה הדמוקרטית המערבית והשיח התרבותי והערכי בזמננו. בדרך כלל נוהגים אנשים לכנות כפתיחות מצב המציין את נכונותו של אדם לקבל מצבים חדשים שמזמנת בפניו התרבות: צורות חיים חדשות, חוויות מסוג חדש, רעיונות רעננים ועדכניים. הדיבור על פתיחות נפוץ במיוחד במחוזות השיח הליברלי, הדורש את הרחבתם והגמשתם של גבולות החירות הפרטית, תוך שמירה על זכויותיו של הפרט. האדם הליברלי נדרש להיות 'פתוח', כלומר אדם שאינו פוסל דברים המתיישבים יפה עם השיח הליברלי. לעומתו השמרן, נחשב כסגור, ולעיתים אף אטום או חשוך, כיוון שהוא נוטה לפסול את אותם דברים ובכך מצמצם את גבולות חירותו של הפרט או פוגע בזכויותיו.        

     ואולם אם נעמיק מעט להתבונן הן באידאה של ה"פתיחות" והן בטבען של מחלוקות הניטשות בין הליברליזם לשמרנות, נראה שההבחנות אינן תמיד חד צדדיות ופשוטות כל כך. שהרי אף השמרן, לשיטתו, רואה עצמו 'פתוח' לדברים כגון אמונה, מסורת, ערכי לאום, ערכי משפחה וכדומה, דברים שמנקודת ראותו הליברל נוטה לאטום כלפיהם את אזניו. השמרן לא ישתמש בדרך כלל בתביעה ל'פתיחות' כהנמקה לעמדותיו אל מול הליברליזם אלא בתביעה ל'נאמנות' לערכים הישנים והטובים. בכך יבדיל את עצמו מן הליברל המוחזק על ידו כ'נאמן' פחות. כך מתקבל לא פעם מעין דו-שיח של חרשים, האופייני מאד לשיח התרבותי והפוליטי בישראל, שבו כל צד נוטה להאשים את הצד השני באטימות או לחילופין בבגידה.               

     מלכודת מחשקת זו בשיח התרבותי המקובל אצלנו נוצרת בין השאר מהבנה חלקית למדי של רעיון הפתיחות המודרני. הסתכלות מקיפה יותר על אידאל הפתיחות ועל שורשיו הרעיוניים מלמדת על היותו אחד מן האידאלים החשובים ביותר להתפתחותה של התודעה התרבותית המודרנית בכללה. ניתן להצביע על ארבעה אפיקים חשובים שבהם הפתיחות עשתה, ועודה מוסיפה לעשות את דרכה לעיצובה של המודרניות; אלו הם: הקידמה, הסובלנות, הפסיכולוגיה והתרבות הפרשנית. ניתן להראות כיצד בארבעת הזירות הללו הלכה ונתעשרה בעידן המודרני נקודת המבט אודות הטבע, הזמן ההיסטורי, החברה האנושית, הנפש ואופני הביטוי התרבותי-לשוני. הפתיחות היא אפוא אידאל יסודי המניע שינויים בנקודת המבט המודרנית בכיוון של התרחבות והתעשרות.

     אבל מהו אותו אידאל? מהי הפתיחות המודרנית? האם זוהי תחושה אינטואיטיבית או עקרון שניתן להגדירו במדויק? בין כך ובין כך, נראה שהפתיחות היא תמיד תשוקה אל מה שנמצא מעבר לגבול: אינסופיות הטבע, העתיד, המגוון התרבותי האנושי, פנימיות הנפש, אופק המעשה הלשוני והפרשני. הפתיחות תמיד תהא תשוקה חיובית אל מה שמצוי מעבר לגבול, תשוקה שמייחסת לאותו הדבר ערך עצמי חיובי.   לכן, היפוכיה המובהקים של הפתיחות יהיו דחפי העוצמה, הגודל או הקניין, שכן בדחפים חיוניים וחשובים אלה הענקת ערך חיובי לדבר מותנית בפונקציית התועלת שהוא עשוי לשרת לגבי, ובלא פוטנציאל כזה יימצא הוא נטול ערך עצמי.

  מבעד לדחפים אחרונים אלה, תשוקה אל מה שמעבר לגבול יכולה להופיע גם ככפייתיות, כפורקן או כמעשה אלימות. יש לנסות ולהבחין אפוא את הפתיחות, כאידאל חיובי ששורשו הוא המבט האסתטי נטול האינטרס אל היפה או הנשגב, או המגע האמפתי נטול התכלית, מתשוקות אחרות המשפיעות אמנם על מציאותה המתפתחת של התקופה בהיבטים רבים, אך אינן בגדר פתיחות.

     למשל, יש לנסות ולהגדיר את טיב היחס שצריך להתקיים בין אידאל הפתיחות לבין תביעותיה, שיקוליה והנמקותיה של האתיקה. גישה של פתיחות אינה מהווה פתרון אוטומטי לבעיות אתיות, הדורשות שיקול דעת זהיר ואחראי. וכן להיפך, מחויבות אתית רצינית אינה משקפת בהכרח עמדה של פתיחות, שכן זו עשויה להיות מונעת דווקא על ידי שלילת ערכו של מה שמצוי מעבר לגבול, במידה והוא נתפס על ידה כניגודה של התכלית הראויה והרצויה. לא נכון אפוא לזהות בין פתיחות, שהינה אידאל שעיקרו אסתטי, לבין האתיקה, שעניינה ותכליתה הם המעשה הנכון והראוי.  בפתיחות יש ממד של הסתכלות נעדרת תכלית, המשתוקקת לדבר מעצם היותו מצוי מעבר לגבול, באופן שאינו מותנה בשיקול האתי. בכך יכולה הפתיחות להגן על האתיקה מפני הסכנה שתאבד במבוך תכליותיה קשר עם המציאות הממשית, ואף    לאפשר הרחבה והעשרה של נקודת המבט האתית על המציאות.     

     אידאל מודרני חשוב אחר שכדאי להבחינו מן הפתיחות הוא אידאל האותנטיות.  האותנטיות אף היא תשוקה מודרנית פעילה לאמיתיות, לכנות ולחירות. אולם האותנטיות תובעת מן האדם גם החלטיות ביחס לחוויית החירות הפנימית, היצמדות עיקשת לאמת הפרטית ונכונות לשלם על כך את מלוא המחיר. לא כך היא הפתיחות, שאינה תובעת החלטיות מעשית דווקא, כיוון שאינה אלא השתוקקות, מבט ואולי אף נגיעה, אך לא בהכרח הכרעה ופעולה של מימוש עצמי ייחודי.

     ואולם, גישה של פתיחות יש בה לעיתים כדי להוציא את ההיצמדות האותנטית לאמת הפרטית מגבולותיה הצרים, ולהראות לאדם השואף לאותנטיות גם אופני קיום אחרים אשר מחוצה לו, גם כאלו אשר יש בהם כדי להגביל את מידת יכולתו לממש בעולם את אמיתיותו וחירותו הפנימית.

     בנוסף, גם לא יהיה זה נכון להציג את הפתיחות כסוג של אהבה, וזאת למרות "עיניה הטובות" ואופייה החיובי אל מושאי תשוקתה. אהבה מטבעה שהיא שואפת לחום ולקירבה ומתקשה לקבל, ככל שהיא מתעצמת, הצבת גבולות ברורים ומצב של ריחוק (ודבר זה נכון גם ב"אהבת-אחים"). ואילו הפתיחות המודרנית יכולה גם לעמוד ולהתבונן ממרחק, מבלי לרצות להתקרב דווקא, או מכל מקום מבלי לתלות את תשוקתה בחוויית ההתקרבות ובמידת החום והריגוש הנוצרת על ידה.

     אך הפתיחות יכולה להחכים ולהעמיק את האהבה, בכך שהיא מלמדת אותה להתבונן בעושר ההיבטים של קשר עם הזולת, ומכריחה אותה לשים לב אל הזולת כאחרות וכמציאות אינסופית.   

             

לאחר ההבחנות הכלליות הללו בין פתיחות לבין תשוקות מודרניות אחרות אבקש גם להוסיף ולשאול, מהו היחס המתקיים בין הפתיחות המודרנית לבין אידאל האמונה? האם מדובר בתשוקות מנוגדות בתכלית; האחת תובעת עיגון, צידוק, קביעה של גבולות איתנים ודבקות, ואילו השנייה מתרצה ומשתוקקת דווקא אל מה שמעבר לגבולה? האם מנקודת מבטה של האמונה, יש באידאל הפתיחות מיניה וביה מן החטא? מן הפרימה? מן החולין? האין הפתיחות יכולה גם לתרום ולהעמיק את המבט האמוני, ועמו גם את החוויה והמעשה בעולם האמונה? האין הפתיחות יכולה גם לסייע לתיקונה של האמונה ולהתרפאותה מתחלואים אופייניים? האם אינה יכולה לתרום להיחלצותה מקיפאונה ומדלדול רוחה?

  לטעמי התשובה לכל אלו הינה חיובית. בעיני הפתיחות המודרנית היא סוד חייה ואורך ימיה של האמונה בעידן המודרני. אך לשם כך על האמונה להבין זאת, לפחד קצת פחות מפניה של זו ואף להעז להביאה אל חדריה הפנימיים. הפתיחות יכולה לסייע ביד האמונה להתגבר על מחלותיה האופייניות: ההזיה, ההיבדלות האדישה, הדוגמטיזם והיוהרה. מחלות אלו אורבות לפתחה של האמונה כל אימת שהיא נופלת אל מצב של זלזול במסתורין שמעבר לגבולה. במקרים אלו היא עלולה לאבד לא רק קשר אל המציאות הממשית, אלא אף אל אותו המקור הרוחני השורשי שבהשראתו היא חיה ופועלת.    לסיכום, ככל שתעמיק ותופנם ההבנה של אידאל הפתיחות המודרני, כן תשתנה איכות השיח בין הליברליזם החילוני לשמרנות הדתית בישראל. שינוי זה יבוא בעקבות ההבנה וההכרה בכך שהפתיחות המודרנית אינה חץ שלוח המורה לכיוון אחד בלבד, אלא תשוקה ותביעה לראיה עשירה ורחבה יותר של המציאות, תשוקה שהכול יכולים להיות שותפים לה. בכך תעמיק גם היכולת ללבן סוגיות תרבותיות, חברתית ופוליטיות במרחב הישראלי, הנוטה למשחק של כיפופי ידיים ומשיכות חבל קונטרוברסליים ומוותר בקלות מדי על החתירה נטולת האינטרס לראות תמונת מציאות עשירה וכוללת יותר של מרחב החיים המשותף.

  על אף שאינה תחליף לתביעותיה של האתיקה, למוחלטותה הפנימית של האותנטיות הפרטית ולקסמיה וריגושיה של האהבה,  הפתיחות הינה תשוקה אסתטית החיונית להתפתחותה של נקודת המבט האנושית בעידן המודרני. אי לכך יש בפתיחות  כדי לתרום באופן מכריע לאתיקה, לאותנטיות, לאהבה ואף לאמונה.

     הפנמה של הפתיחות כאידאל יסוד בשיח התרבות הישראלי, כמו גם בחינוך לתרבות בישראל, יכולה ליצור שותפות של רוח מעבר לגבולות הדיכוטומיים המבחינים כיום בין קבוצות תרבותיות שונות, ולתרום בכך למאמצים החשובים הנעשים על ידי רבים בחתירה אל הטוב המשותף.   

 

לרכישת הספר לחצו כאו

 

כתבות נוספות

הארגונים שלנו