דבר העורך: על השבת | פנים

דבר העורך: על השבת

תאריך: 
ד, ינואר 10, 2018
מאת: 
אבי שגיא
ארגון: 
פנים איגוד ארגוני יהדות ישראלית
שבת

חוברת זו, השנייה במספר, של כתב העת כיכר העיר מוקדשת לדיון בשאלת השבת ומשמעותה בחיינו כאן ועתה. השבת אינה רק עניינם של שומרי תורה ומצוות; היא אינה רק "אות ברית" בין המאמינים לבין האל, עדות על בריאת העולם; השבת היא "ברית" בין היהודי שבהווה לבין עברו. היא עדות על היצירה המתחדשת והמתמשכת של המסורת. שכן, היא יסוד מוסד של המורשת היהודית, ולפיכך נוגעת לכל מי שנפשו קשורה במורשת התרבותית שלו.

העובדה שבישראל של היום השבת נוכסה עלֿידי דתיים אורתודוקסים המבקשים עליה מונופול, משקפת את עומק זיקתם הדתית וההיסטורית אל מורשת אבותיהם. אבל הניסיון למַשטר את השבת ולקבע אותה בסגנון הדתי הייחודי עלול להוביל לניכור גובר והולך כלפי השבת, שכן היא עלולה לאבד את מקומה הייחודי בחיי העם. איש אינו ריבון השבת והיא לא נמסרה כקניין עדי עד לגוף כלשהו בעם ישראל. לכל איש מישראל יש את השבת שלו. השבת של כל אחת ואחד מאתנו יקרה ללבנו ונושאת עמה את המשמעויות הייחודיות לה. הזיקה למורשת ולתרבות היהודית היא היסוד המשותף לכל השבתות של כל חוגגיה ושומריה. זיקה זו אל העבר הכרחית לכל מי שחפץ להיות בן לעם היהודי ולמורשתו.

אבל זיקה אל העבר אינה היסוד הבלעדי המכונן את הקיום האנושי והיהודי. איש מאתנו לא נולד מן הים, ללא עבר, ללא מורשת, ללא זיכרון, מיתוסים ואתוסים. אבל גם איש מאתנו אינו שעתוק של העבר. אנו בני ההווה, המפנימים לתוך חיינו את ערכיו, מושגיו, האתוסים והמיתוסים שלו. זהותנו מיוצרת כנקודת חיתוך ייחודית בין העבר שלנו לבין ההווה שלנו. יתר על כן, ההווה קודם לעבר, שכן אנו נוטלים את העבר ומפרשים אותו מחדש. זו דרכה של תרבות, וזו דרכה של מסורת. מסורת אינה אוצר בלום וחתום הנמסר כקופסה סגורה לדורות הבאים. כל דור מחדש את המסורת, מחיה אותה ומממש אותה בסגנון חייו הייחודיים, ובכך משמרהּ כמסורת.

עניין זה נכון באופן מיוחד ביחס לשבת. גם כאשר פסק רובו המכריע של העם היהודי לשמור תורה ומצוות, הוא לא פסק לחגוג את השבת, או למצער להכיר בערכה. אחד העם, במאמרו "שבת וציונות", ניסח, כדרכו, את הדברים בחדות ובבהירות:

 

רואים אנו אנשי שם, חוקרים חפשים, הרחוקים מאמונה, המודים בפה מלא, שהם עצמם אינם שומרים לא את השבת ולא שאר חקי הדת, יוצאים בכל זאת להגן בכל כוחם על השבת בתור אינסטיטוציא היסטורית של כלל האומה. [...] אין צורך להיות ציוני או מדקדק במצוות בשביל להכיר את ערך השבת [...] מי שמרגיש בלבו קשר אמתי עם חיי האומה בכל הדורות, הוא לא יוכל בשום אופן – אפילו אם אינו מודה לא בעולם הבא ולא במדינת היהודים – לצייר לו מציאות עם ישראל בלי "שבת מלכתא". אפשר לאמור בלי שום הפרזה, כי יותר משישראל שמרו את השבת שמרה השבת אותם, ולולא היא שהחזירה להם "נשמתם" וחדשה את חיי רוחם בכל שבוע, היו התלאות של "ימי המעשה" מושכות אותם יותר ויותר כלפי מטה, עד שהיו יורדים לבסוף לדיוטא האחרונה של "חמריות" ושפלות מוסרית ושכלית.

 

אחד העם מעניק משקל מיוחד לשבת כאחד ממוסדותיו החשובים של עם ישראל. ערכה של השבת אינו נגזר ממשמעותה התאולוגית או ההלכתית, אלא ממעמדה ומתפקידה בחיים היהודיים הממשיים; המשמעות שהיא מעניקה לבניֿאדם. אחד העם אינו שולל את ערכה הדתי של השבת עבור המאמינים, אבל מדבריו עולה כי הניסיון לייסד את ערכה של השבת על הדת והאמונה באופן אקסקלוסיבי אינו הולם. זאת, משום שאנו רואים כי גם כאשר בניֿאדם פסקו מלשמור תורה ומצוות, ובכלל זה את השבת, הם לא העזו לשלול את ערכה וחשיבותה האימננטית בחיי העם היהודי.

מנקודת מבט זו, אין טעם לשיח שיתמקד בשאלת "מהותה" של השבת. שיח זה, שינסה להצביע על מהות אמתית אחת של השבת, נידון לכישלון, משום שהוא אינו משקף ואף אינו יכול לשקף את משמעותה של השבת בחיי האנשים החוגגים ושומרים אותה בדרכם שלהם. התשובה לשאלה: מהי השבת, ערכה ומשמעותה, צריכה להינתן עלֿידי כל יחיד ויחידה החוגגים את השבת בדרכם שלהם. ההכרה בהיות השבת נכס של האומה היא היסוד המשותף למכלול הסגנונות של שמירת השבת.

מאחר שאחד העם דוחה את נקודת המבט הדתית, הוא מבקש למצוא טעם אחר המבסס את ערכה של השבת בעיני כל חוגגיה ושומריה. להערכתו, טעם זה נעוץ במשמעותה האקזיסטנציאלית: השבת שחררה את היהודי מהחומריות העוטפת את חייו. יום אחד בשבוע הוא ניתק מפעילותו, שבמסגרתה הוא מתפקד לעתים כאובייקט, נשלט ולא שולט, נע ונד בהתאם לצורכי חייו החומריים. יום אחד בשבוע הוא נעשה לסובייקט היכול לנהוג כבןֿחורין שנֵטל החיים אינו מכביד עליו עוד.

אחד העם אינו מהסס לנסח כאן את אחת הקביעות הנודעות ביותר שלו: "יותר משישראל שמרו את השבת, שמרה השבת אותם". מי שיקרא קביעה זו ללא הקשרהּ, עלול להרגיש אי נחת גדולה. זאת, משום שקביעה זו מניחה, לכאורה, שלשבת יש כוח עצמאי ובלתי מותנה בשומריה הממשיים. כביכול, השבת יכולה לשמור על העם היהודי, ללא תלות בסובייקט האנושי.

אכן, בשיח הפוליטי של ימינו, חלקים ניכרים בציבוריות הדתית חוזרים ומצטטים קביעה זו – לעתים ללא ידיעה כי מנסחהּ הוא אחד האבות המייסדים של רעיון היהדות כתרבות – כראיה ניצחת לביסוס מהותה של השבת על התפישה הנורמטיבית האורתודוקסית. אבל ניסוח זה כושל: מוסד תרבותיֿחברתי לא יכול לפעול בחברה שכוננה מוסד זה, בלי שהיא מתייחסת אליו, מטפחת אותו, ונוטלת עליו אחריות.

שימוש הוגן במשפט זה של אחד העם היה צריך להיות מנוסח כך: "יותר משישראל שמרו את השבת, שמרה השבת אותם, כשהם שמרו את השבת". לכאורה, ניסוח זה נראה כטאוטולוגיה ריקה, ולא היא: מוסד תרבותיֿחברתי יכול להעצים את החברה, להעניק לה משמעות, אם היא שומרת אותו. זו דרכה של תרבות, שקיומה מותנה בחברה שבה היא נוצרת, אבל לאחר יצירתה היא מתַפקדת כיסוד מעצב של חיי האדם, הניזון ממנה והיונק את ערכיה, בדיוק באותה המידה שהוא יוצרהּ.

אכן, אחד העם עצמו לא שגה, וניסוחו מעודן ומדויק. עם ישראל שמר את השבת, ואלמלא שעם ישראל שמרהּ, לא היתה השבת מתקיימת כמוסד תרבותיֿחברתי בעם ישראל. מאחר שהשבת היא מוסד חברתיֿתרבותי חי וקיים, היא יכולה להעניק לאדם משמעות מיוחדת לחייו. חידושה המתמשך של השבת בכל הווה נתון, הוא העדות לחיבור של בית ישראל אל העבר. העבר נוכח בהווה רק אם בן ההווה מזמין את העבר לביתו, לחייו, ולצורת הארגון של עולמו.

שמירת השבת לא צריכה להיות מנוהלת עלֿידי הגמונים מטעם עצמם, לא עלֿידי חוק חקוק המוטל ככורח חיצוני על האדם. מסורת ותרבות אינן נוסדות עלֿידי כוח חיצוני. אם בניֿאדם לא בוחרים במוסד תרבותיֿחברתי, שום כוח לא יכפה זאת עליהם. כבר שפינוזה עמד על כך שבמקום שבו כופים בניֿאדם לפעול בניגוד לרצונם, נוצר כוח נגדי מתקומם. אם השבת תיעשה למגרש של מאבקים על ההגמוניה ועל הצביון הבלעדי או "האמתי" שלה, הנזק יהיה גדול: השבת עצמה תושלך בבושת פנים אל בית הנכאות של ההיסטוריה היהודית. היא תיוותר כשריד מאובן, ללא שורשים ובלא ענפים חיים וצומחים.

שבתות ישראל יישמרו רק אם החירות האנושית תישמר. החירות היא היסוד המצמיח את האחריות ואת בקשת המשמעות העשויות להוביל לשמירת השבת באופניה השונים. רק אם לא ינסו להאביס אותנו במתכוניֿשווא של "מהות השבת" או של "השבת האמתית", תזכה השבת להיות נחגגת ונשמרת. כל שבת שחוגג אותה כל יחיד ויחידה מישראל היא אמתית. כל שבת שיש בה חידוש היא חיבור למסורתהּ ולתרבות היהודית.

המשותף לכל השבתות הנחגגות ונשמרות הוא המוסד של השבת עצמו; היום השביעי הנבדל והשונה משאר ימות השבוע. כל אחת ואחד מישראל יבטאו שונוּת זו בדרכם. אבל גיוון זה אינו יכול להעלים את העובדה ששבת לפנינו. גם אדם המורגל לשבת ההלכתית, לא יוכל שלא לזהות את השבת ששומר זולתו, שאינו שומר מצוות. הוא ימצא בשבת של זולתו את שפת השבת, את זמן השבת, את גינוני השבת הייחודיים של זולתו. ואם נפשו תהיה פתוחה דייה, הוא אף יוכל לעמוד על הדמיון בין השבתות.

בסיפור עליסה בארץ הפלאות, מלכת הלבבות מבקשת לפתור את בעיית השונוּת באמצעות עריפת הראשים. "פתרון" אלים זה רומז לכך שבמקום שבו מנסים לסרס ולעקר את השונוּת, נרצחת נשמתם של בניֿאדם, וראשם, הוא שכלם ותבונתם, נערף.

אומרים לנו כי הבעיה של השבת היא מימושה במרחב הציבורי. כאן עולה לעתים הדרישה לסוג של אחידות המתכסה במונחי ה"סטטוס קוו", מה שהיה הוא כביכול מה שיהיה. השיח על המרחב הציבורי עלול, לעתים קרובות, להוביל אל המחשבה המבחינה הבחנה מוטעית ביחסים שבין המרחב הפרטי לציבורי. המרחב הפרטי, כך נטען, הוא המקום שבו היחידוּת, הגיוון והשונוּת חוגגים. זהו טיבו של מרחב זה, שלזולת אסור לחדור אליו ולמַשטר אותו. לעומת זאת, המרחב הציבורי, השייך לכלל הציבור, ראוי שתונהג בו אחידות.

טענה זו מוטעית באופן בסיסי ועמוק. שכן, האדם אינו חי רק במרחבי חייו הפרטיים. האדם הוא יצור המממש את חייו גם, ואולי בעיקר, במרחב הציבורי. למרחב זה הוא מביא את כוליותו, את ערכיו, אמונותיו, טקסיו, מלבושיו, זיכרונותיו, וכל מה שמעצב אותו כאדם. המדינה הדמוקרטיתֿליברלית המודרנית הכירה זה מכבר בכך, ולפיכך מבטיחה לכל אדם את חירות המחשבה והמעשה, כמו גם את חופש הדת, הכולל בתוכו גם את החופש מדת.

תפקידו של המרחב הציבורי אינו בהכרח לייצר האחדה. מרחב זה נועד לאפשר פגישה ושיח בין בניֿאדם שונים. הוא מאפשר להם להיחלץ מאי נראותם, משקיפותם, ולהיעשות לנוכחים. במרחב זה לא אמור להתחולל מאבק על שליטה והגמוניה. המאבק הראוי במרחב זה הוא המאבק על "נוכחות עם", חילוץ משקיפות ומאי נראות, המשקף את העובדה כי כולנו חיים כאן, במקום זה, וכולנו מנהלים שיח זהות, המיוסד על עיצוב ייחודי של זיקה בין העבר להווה ובין ההווה לעבר. עיצובו של מרחב זה הוא אתגר מתמשך. תמיד יהיה מי שיבקש להשתלט עליו ולשלול מהזולת את עולמו וערכיו. ביטוי ברור וקובע לתהליכי שלילה אלה מצוי ביחס לשבת.

השיח הפוליטי המונע עלֿידי אינטרסים וחקיקה עלול לפגוע בהתרחשות החיה והתוססת המתחוללת במרחב הציבורי. השבת עלולה לצאת נפסדת מהתערבות היתר של השיח הפוליטי בעיצובה. הבה נניח לשבת לפלס דרכה במרחב הציבורי. שחרורה מהשיח הפוליטי מצד אחד, והפיכתה לנושא מרכזי בתוך השיח הציבורי מצד שני, יאפשרו לשבת להיות נדונה מתוך קשב ופתיחות. הקונפליקטים בין העמדות השונות לא ייעלמו. הם יהיו חלק מהשיחה המתמשכת. בסופו של דבר, השיח הציבורי יוביל למציאת איזונים הולמים בין העמדות השונות של כל החיים כאן ועכשיו. שבתות שונות יופיעו במרחב הציבורי, ובניֿאדם שונים ילמדו ליהנות משפע ומגיוון.

האם זהו חלום באספמיה? תקווה הזויה? התשובה לשאלה זו מצויה בידי בניֿאדם עצמם. מי שיחליט כי יש חשיבות לעניין, מי שייאבק על נוכחות ציבורית, גם אם במאבק סיזיפי ומתמשך, יהיה נוכח במרחב הציבורי. אוֿאז יש סיכוי שזולתו ייפתח כלפיו, שיקשיב לקולו, שיראה את עולמו, ויכיר בערכה של השבת של זולתו, עבור הזולת, גם אם לא בהכרח עבור עצמו. די בכך כדי לכונן מרחב חיים משותף, כמרחב שהקונפליקטים וההבדלים מוכלים בתוכו.

חוברת זו, המוקדשת לשבת במכלול גילוייה, הוא מעשה של יצירת שותפות בין עבר להווה ובין הווה לעבר. היא אינה דיווח אובייקטיבי על השבת עצמה, אלא מעשה חיבור ממשי בין האנשים לבין המוסד החברתיֿתרבותי – השבת.

חוברת זו היא גם ניסיון לייסד שפה אמפטית, משתפת ומכילה, פלורליסטית ולא פטרנליסטית. היא הכרה בכבוד הייחודי של בניֿאדם כשותפים ליצירת מסורת וכחברים בשיח הביןֿדורי.

אני מודה לכותבות ולכותבים ששיתפו אותנו בהלכי רוחם, במחשבותיהם על השבת בעולמם, ופונה לקוראי החוברת להיות שותפם למעשה יצירת השבת. יצירה זו חיונית עתה יותר מתמיד. השבת מאוימת מכיוונים רבים ושונים: סגנון חיינו המודרני/
פוסטמודרני הופך אותנו יותר ויותר ליצורים חסרי חירות, הלכודים במאבק מתמיד על התקדמות או שרידות כלכלית, שבמסגרתו השבת עלולה להיפגע. השבת גם מאוימת עלֿידי פוליטיקאים שמבקשים להמיר את שיח השבת, כשיח תרבות וזהות, בקביעוֹת נחרצות המוטלות מן החוץ. פוליטיקאים אלה מסוכנים מפני שהם עלולים לפגוע בדרכי גידולה וטיפוחה של מסורת חיה.

חוברת זו היא קריאת תיגר על כל אלה, ותקוותי היא שכותבי המאמרים יצליחו לפלס להם דרך ללבם של המוני בית ישראל. אוֿאז ישוב עם ישראל להיות "עַם השבת", כפי שכּוּנה בעת העתיקה; עַם היוצר שבת, המכבד את השבת ורואה עצמו שותף לעיצובה.

אבי שגיא

 

כתבות נוספות

הארגונים שלנו