ל"ג בעומר - יהודה שטיינברג / מאתר בן יהודה
11.05.2009
ל"ג בעומר / יהודה שטיינברג
ביום ההוא התאסף הקיבוץ הקטן של החסידים הגדולים אל תוך הקלייזיל תיכף אחר חצות היום, וכתלמידים שבחדר, הצטיידו איש איש וביצה וכעך בצרורו, והשמש נשא אחריהם בקבוק גדול מלא יין שכולם השתתפו בו – ויצאו.
המה הפליגו לדרך רחוקה.
המה יצאו אל "הר-סיני."
ו"הר-סיני" רחוק רחוק מאד.
רחוק מחצר בית הכנסת, רחוק מרחוב החנויות, מבתי-המקולין, מבית-הטבחים, אף מן הבאר שמחוץ לעיר, שלוקחים ממנה תמיד "מים שלנו."
הר-סיני הוא מעבר להר בעמק, על הכיכר הירוקה, אצל היער.
החברה החלו משיחים וקצת משתובבים, בבחינת ילדים.
וכשהגיעו ל"הר-סיני" ישבו על הדשא הרך והבשום.
מרחוק נוהג הרועה עדר-צאן.
מעבר מזה גועה פרה סוררה, בורחת מעדרה ותועה על הכיכר.
מעל לראשי החברה חצה עוף את האויר והוציא שתים-שלוש צעקות של תמיהה והשתוממות.
מתחת הדשא נשמעות שריקות תכופות של חגבים, מקוטעות, כמו בלי התחלה ובלי סוף.
מן היער נשב רוח קר, מבושם ומשכר.
והדשא מה ירוק, מה רך ומה נעים.
החברה החרישה מעט.
כנראה היו עסוקים קצת במראה עיניהם ובשמיעת אזניהם.
אבל חיש הפסיקו את הדומיה, כמו התביישו בפני עצמם.
"מעשה ילדות," גער איש איש מהם במחשבה על עצמו, "הלא זהו מן הדברים שמוציאים את האדם מתוך עולמו."
באמת זר ומגוחך היה לראות יהודים גדולים מבלים זמן ויוצאים להתגולל על הדשא.
ומתוך שתיית יינם נגלתה פתאום לעיניים קשת גדולה בין החברה וחץ שחוט.
החץ עף ויחץ את האויר, וצעירי החברה רצו לבקשו.
קשת זו מאין באה?
כמו על-פי נס נבראה.
אבל לא על-פי נס נבראה.
זהו מתעלוליו של שלמה מלמד, הלץ שבחבורה.
בכל שנה ושנה היה נוהג כך.
גונב מאשתו חישוק אחד מעל חבית של פסח, שיש לו משנה לשנה – הלא בין-כך ובין-כך תהיה צריכה תיקון – ונותק פתיל הסינר של זוגתו ומותחו על החישוק, ויוצא לו קשת.
ואת הקשת הזאת הוא נושא בעלמה מעיני החברה, כדי שתהא השמחה פתאומית....
לקריאת הסיפור כולו מאתר בן יהודה לחצו כאן
|
