חוזרים ללימודים: על "החנוך והלשון" - חיים נחמן ביאליק
26.08.2009
על "החנוך והלשון"
חיים נחמן ביאליק
|
(בועידת המורים העברים הראשונה באודיסה, אלול תרע"ז) |
אין עכשיו בכחי להרצות לפניכם על ה"פלטפורמה שלנו".
לא לשם משא ומתן ודין ודברים נתאספנו כאן ולא להשמיע חדשות.
מטרתנו גלויה.
אנחנו דורשים חנוך עברי שלם.
הדבר הזה היה לנו לצווי מוחלט, ל"אימפרטיב קטגורי", שאין מהרהרים אחריו ואינו זקוק לראיות יתרות.
דבר זה אינו דרישה פוליטית לבד, אלא דרישה הנובעת ממעמקי נפשנו.
כולנו, המורים העברים שנתחנכנו ונתגדלנו בסביבה עברית ועל הספרות העברית, אין אנו יכולים לצייר לעצמנו חנוך מתוקן, שאיננו בתחום הלשון העברית והמדע העברי.
רגילים להזכיר במקרים כאלה את שמו של ר´ יוחנן בן זכאי, שהציל את קיום האומה ע"י יבנה, אבל שכחו להזכיר עוד איש אחד, שפעל פעולה עוד יותר גדולה מזו של יבנה, והתלמוד זוכר אותו לטוב – "ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו" – הוא הושיב ילדים בני שש ושבע שנים ולמדם תורה.
דבר זה חל כחמש שנים לפני החורבן.
אם יבנה היא הגג של הקולטורה העברית, בית המדרש הגבוה, הנה בית הספר העממי, שנוסד לפני אלפים שנה, ושהקדמנו בזה את אירופה, היה היסוד של כל תרבותנו.
ואם ראשו ורובו של עמנו היום, יודע ספר – יש להודות על זה להמוסד של ר´ יהושע בן גמלא.
בכל נקודת מהפכה בהיסטוריה אנו נתקלים תיכף בשאלת הלשון והחנוך.
כשיצאנו
בגולה דאגנו כבר לבית-הספר העממי.
בתקופה השניה, שבאה אחריה, בתקופת ספרד קבלו כל הספרות והתרבות, הלשון והחנוך העברי צורה אחרת, מהלך אחר, ואנו רואים כאן בפעם הראשונה חכמים יודעי לקסיקונים.
אז חובר הדקדוק הראשון.
הלשון והחנוך עומדים על המשמר כשומרי הסף בפתחה של כל תקופה חדשה.
ובזמן החדש, בתקופת מנדלסון, כשחפצו לחדש את חיי האומה, כשהיתה התסיסה הגדולה בישראל, אנו נתקלים מיד בשאלת הלשון והחנוך.
ר´ נפתלי-הירץ ויזל הוציא אז את המניפסט שלו "דברי שלום ואמת", גם התחילו לדאוג לשכלול הלשון, וגם חברו ספרי דקדוק ולקסיקונים חדשים.
בית הספר העברי הקדמוני לא היה מעולם בית ספר בלי פדגוגיה.
אם אדם מדבר ואינו יודע את הדקדוק של לשונו, אין זה סימן שאין לו דקדוק.
יש מנגנים בלי תוי-נגינה.
אם היה בית-ספר היתה גם פדגוגיה, אם כי לא מפותחת ומשוכללת.
גם בתלמוד אנו מוצאים עצות רבות בשאלת החנוך, בדבר טיב המורים ודרכי ההוראה הנכונה.
אפשר להוציא מתוכן שיטות שונות בעניני פדגוגיה.
ועם זה, שהיו לו בתי ספר עממיים, בשעה שעמים אחרים עוד לא חלמו על זה, הגיע למדרגה נמוכה כזאת, ש"למוד והשכלה" פירושם בעיניו: למוד והשכלה בלשון נכריה.
הלא בזמננו חסרון ידיעת לשוננו תחשב להדור והתגנדרות.
מי שאינו יודע את הלשון העברית הוא משכיל, ומי שיודע אותה – הוא בחזקת בער.
הלא זוהי חרפה שאין דוגמתה, שעם יחשוב, שהשכלה היא דוקא ידיעת לשונות זרות ומדע זר....
לקריאת הקטע כולו מאתר "בן יהודה" לחצו כאן
|
