|
לילות טבת הארוכים
27.12.2009
יפיפותו של יפת
אלחנן ליב לוינסקי
לילי טבת הארוכים...
הוי, מי יכלכל אותם! אל אלהי אבי, ומה לא עשיתי מאז "הדליקו נר" עד עתה? הבאתי בחשבון ההוצאה וההכנסה ומצאתי, כנהוג, כמו תמול שלשום, כדאשתקד, כי ההוצאה יתרה פי-שנים מן ההכנסה.
חשבתי חשבון ישוב ארץ-ישראל בחדש הזה האחרון לחדשי השנה, וגם פה, אם עוד לא הוברר הדבר, אבל נראה כי לא יהיו שנוים גדולים, עשרים או שלשים פרוטות חסרות או יתרות.
המפעל הלאומי כמו קפא ויעמוד על נקודה אחת.
מעט הנותנים שנתנו בשנה שעברה נתנו גם בשנה הנוכחית, ובלי ספק יתנו גם לשנה הבאה, מעט פחות או מעט יותר, הכל לפי "עמל המורשים" והשתדלותם, ונותנים חדשים, כנראה, אין.
ומראש נוכל לחשב סך-הכל של חברת התמיכה עד סוף המאה...
התבוננתי בבחירת הציר העברי בהפרלמנט האוסטרי, והחלותי להטיל ספק ב"יהדותו הטובה" של הד"ר בלאָך, כי אם הוא יכל וחפץ להיות צירם ובא-כחם של "יהודים כאלה", הנה גם יהדותו בעצמו מוטלת בספק גדול.
קראתי שנים-שלשה מכתבים מארגנטינא, האחד יהלל את הפקידים, ישבח ויפאר וירומם אותם עד לשמים, וכמלאכי מרום הנם בעיניו, השני יהלל את הארץ כי היא זבת חלב ודבש וכגן-עדן לפני הנורדים, והשלישי...
השלישי ימטיר אש וגפרית על הפקידים ועל כל המפעל הזה, יקלל את היום שבא לארץ ההיא ויתפלל ליום שיצא ממנה ויתמלט בעור שניו...
עברתי על פני תריסר פסקבילים מארץ הקדש, בהם פסקבילים על בתי-הספר, על המורים, על הקולוניות והקולוניסטים, על חובבי-ציון וסופרים מפורסמים, על הועד-הפועל ועוזריו וסתם פסקיבלים...
הגיתי בדבר בית-ספר הרבנים העתיד להבנות...
"בימות המשיח", וחקרתי אם אפשר יהיה לשלח "דלטוריא" מעין "קובלנא", או "קובלנא מעין דלטוריא" אליו, אל מלך המשיח בעצמו, ומצאתי כי במושג ידוע אפשר יהיה...
התבוננתי במהלך "הלאומיות" וההשכלה...
ובאתי לידי מסקנא, כי בעוד חמשים שנה יקרא משכיל מי ששמע בימי ילדותו כי ישנה "שפת-עבר"...
ו"לאומי יקרא" מי שלא ירוק בפני "איש יהודי" מדי פגשו אותו...
גם בפוליטיק עסקתי: הללתי את סליסבורי, חרפתי את קריספי, קצפתי על ברטלא הצרפתי, לא נשאתי את פני קליבלנד נשיא האמריקנים, ולא מצאתי נחת גם במפעלי הוהיגלוהי...
רק באדיני יצא זכאי במשפטי.
עיינתי לא מעט בתכסיסי-מלחמה וסדרתי מערכות המלחמות העתידות בתוגרמה, בארץ כוש, באמריקא הדרומית, בקצה אפריקא, במזרח אזיא ובאיי-הים...
וחלקתי נצחונות ואסונות לכל הצדדים.
גם את עצמי, את עולמי הקטן לא שכחתי, חשבתי מחשבות כל איש יהודי, מה לעשות אם חס וחלילה אזכה ביום הראשון של שנת האזרחים בגורל הגדול מאתים אלף? כמה לתת לקרובים עניים, וכמה לכלל ישראל? ואיך לתת? אם בתור קרן קיימת בבית-האוצר של הממשלה, או לתת בפעם אחת וליסד מפעל גדול בחיי...
ולמי לתת: לארץ ישראל? לארגנטינא? או בכדי להראות, כי גם אנכי הני גביר ובעל-יכלת, לתור "למען אחי" אי בודד בגלילות סמבטיון או מקום שמם בסביבות הרי חושך, וישב ישראל בדד לבטח...
המחשבה ההיא זה כמה מנקרת במוחי, וכאשר יש לי פנאי הנני חושב על אדותיה, ביחוד לפני הגורל.
בקיצור, חביבי, עסקתי בכל השאלות ה"ארורות" העומדות ושאינם עומדות על הפרק, וחשבתי כל מה שאיש יהודי בימים ההם ובזמן הזה יחשוב.
ומה שנכבד ביותר, מה שקשה להאמין, גם קראתי מאמריהם ובקרותיהם וחקירותיהם של רבנינו סופרינו, ואתם כמוני הלא תדעו, חביבי, כי הם כמים שאין להם סוף, וארוכה מארץ ומה"הגלות" מדתם.
גהקתי, פהקתי, ויזעתי, התגרדתי בקרחתי ובגבחתי, ועוד הפעם קראתי, ועוד הפעם גהקתי, הבטתי על השעון – והנה רק השעה השמינית אחרי חצות היום, אם תחפוץ או לא תחפוץ עליך לבקש מנוס ומפלט מהשממון הנורא הבא עליך אחרי כל אלה, ואיה אבקש מנוס ומפלט ממנו אני?.....
לקריאת הסיפור במלואו מאתר "בן יהודה" לחצו כאן
|
|
|
|
|
|
|
