החינוך היהודי מבוסס על כמה הנחות יסוד, שאחת מהן שאי-אפשר לרקוד על שתי חתונות בבת-אחת. זוהי הנחה הגיונית, כי אם אתה רוקד בחתונה בנתניה, אתה לא יכול בו בזמן גם לשמח חתן וכלה בנתיבות. כמו כל דבר יהודי, גם כאן בעצם מדובר במשל ונמשל, שאם נאמץ לרגע את רוח האם הפולנייה, נוכל גם להתעסק ללא הפסק במחשבה מה הפסדנו בחתונה בנתיבות. כל זה היה יכול להימשך, לולא החלה להתבסס בתוכנו קבוצה חברתית שמתעלמת מהתיאוריה החביבה הזו ודווקא מצליחים לתפוס את החבל בשני קצותיו.

הכוונה היא כמובן למגזר המסורתי, שחי עם רגל אחת בעולם הדתי ורגל שנייה בעולם החילוני. הם הולכים לבית כנסת בשבת, אבל אחר כך מדליקים טלוויזיה בבית. עושים קידוש אחרי התפילה, אבל מתקשרים לפני כן להזמין חברים. ובניגוד למה שאולי נהוג לחשוב, לא מדובר בקבוצת מיעוט - אלא בפלח נרחב באוכלוסייה. 

מאגר מקורות

• מאמרים נבחרים
• קטעי עיתונות
• שבעים פנים לתורה
• דברים בשם אומרם
• מחקרים
• פרשות שבוע נבחרות
• דוחות ציבוריים
• פנינת הספר