תקרת הזכוכית של ההתחדשות היהודית – הרב גלעד קריב

בעשרים שנים האחרונות מהווה סקר מכון גוטמן בעבור קרן אביחי כלי מחקר מרתק על זהותם של אזרחי ישראל היהודים, אורח חייהם ועמדותיהם בעניין במפגש בין המדינה היהודית וזו הדמוקרטית. למרות העיסוק ההולך וגובר של מכוני מחקר בשאלת הזהות היהודית הישראלית, מעטים הם המחקרים היכולים להציג ניתוח רב שנתי הסוקר תמורות ותהליכים הנפרשים על פני שני עשורים. מכאן, נובעת חשיבותו של המחקר, אך במידה מסוימת, גם חולשתו, כפי שיוצג בהמשך.

דו"ח המחקר החדש שנערך בסיומו של העשור האחרון מאשש את העובדה כי בשעה שרובם המכריע של אזרחי ישראל היהודים אינם מגדירים את עצמם כדתיים (78%) ובשעה שהציבור החילוני הנו הקבוצה הגדולה בישראל מבחינת אופן ההגדרה העצמית (46%), חלק ניכר מיהודי ישראל רואים עצמם כבעלי זהות יהודית חזקה ומשמעותית. זהות זו באה לידי ביטוי הן בהיבטים המעשיים של שמירת המסורת (הקפדה על קיום טקסי המעבר ומנהגי השבת והחגים), הן בתפיסות אמוניות והן בחשיבות המיוחסת לזהות היהודית ולמקומה במרחב הציבורי בישראל. בהקשר זה מציג דו"ח המחקר מגמה מתונה של התחזקות הזיקה למסורת  בהשוואה לממצאים שנת 1999 (בניגוד למוצע בדו"ח, נתונים אלו יכולים להיות מוסברים גם על רקע תגובות מאוחרות לרצח רבין, ולא רק על רקע העלייה מחבר המדינות).

יחד עם זאת, ממצאי הדו"ח מעידים בצורה ברורה כי רוב הציבור היהודי בישראל מעוניין בשינוי בהסדרים הקיימים בתחום יחסי הדת והמדינה במדינת ישראל. כך לדוג´ 85% תומכים בגיוס החרדים לשירות צבאי; 61% תומכים בהשוואת מעמדן של הקהילות הרפורמיות והקונסרבטיביות לזה של הממסד האורתודוכסי; קרוב ל-60% תומכים בהפעלת תחבורה ציבורית בשבת ובפתיחתם של מרכזי מסחר מחוץ למרכזי הערים; 52% תומכים בהכרה מלאה בגיורים לא אורתודוכסים וכמחצית מן הציבור היהודי תומך בהנהגת נישואים אזרחיים.

לנוכח נתונים אלו יש מקום לתמוה על השפה הרפה יחסית בה נוקטים עורכי המחקר בניתוח הפער בין הזיקה האישית למסורת היהודית וביטוייה לבין העמדה הנוגעת ליחסי הדת והמדינה בישראל. בהקשר זה קובעים עורכי המחקר כי:  "ככלל, ניתן לומר כי ישראלים-יהודים רבים מביעים עמדה אוהדת כלפי ביטויים של דת ומסורת במרחב הציבורי הישראלי, אם כי בעת ובעונה אחת, הם מבקשים לשמור על מידה מסוימת של חופש בחירה אישי". קביעה מסויגת זו מחמיצה את העובדה כי למרות זיקתם המתחזקת היהודים בישראל לתרבות ומסורת היהודית, דעתם אינה נוחה מן ההסדרים הנוהגים במרחב הציבורי. החמצה זו מתחדדת על רקע שני עניינים נוספים להם ראוי לשים לב: ניתוח תמוה, לפרקים, של נתוני המחקר והימנעות משאלות חשובות ומכריעות בתחום יחסי דת ומדינה. בהתייחס לעניין הראשון די לעיין בעובדה שההכרה של 73% מן הציבור היהודי בישראל בגיורו האורתודוכסי של אדם שאינו שומר תורה ומצוות מתורגמת לתמיכה של רוב הציבור בעמדתה הרשמית של המדינה בנושאי הגיור, המכירה אך ורק בגיורים אורתודוכסים. דוגמה אחרת היא הקביעה כי מרבית היהודים בישראל נמנעים מלעבור על מנהגי "לא תעשה" בשבת בשעה שנתוני המחקר מצביעים כי 65% מיהודי ישראל צופים בטלויזיה ומאזינים לרדיו תמיד או לעיתים קרובות וכי 52% גולשים באינטרנט בשבת בתדירות אינטנסיבית זו. בעניין השני, מן הראוי לשאול מדוע נמנעו עורכי המחקר מהצגתן של מספר שאלות מפתח כדוגמת מידת התמיכה בהפרדת הדת מן המדינה; חיוב לימודי ליבה במערכת החינוך החרדית, מעמדן ותפקודן של המועצות הדתיות ושל רבני הערים והישובים ושאלות נוספות שהיה בכוחן להצביע על עומק הדיסוננס בין הרצון הישראלי להנכחתה של היהדות במרחב האישי והציבורי לבין ההסתייגות של רוב הציבור היהודי מאופיים של ההסדרים בתחום יחסי הדת והמדינה. בהקשר זה מן הראוי להפנות את המבט אל הסקר החברתי המקיף של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה משנת 2009, שנת עריכתו של הסקר. בסקר מקיף ורחב זה הביעו כ- 56.5% לעומת 40% המתנגדים לכך. על פי סקר זה 61.7% מקרב הציבור היהודי תומכים בהנהגת נישואים אזרחיים בשעה שרק 36.6% מתנגדים לכך.

אזכורו של הסקר החברתי של הלמ"ס רלוונטי אף לעניין נוסף הנוגע לדו"ח. בסקר זה בחנה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לראשונה את שאלת השתייכותם של יהודים בישראל לאחד מזרמי היהדות. הנסקרים נשאלו הן על השתייכותם לזרם באופן כללי וכן על זהותו של הזרם. לראשונה הוצגה בפני הנסקרים האפשרות להגדיר עצמם כאורתודוכסים, דתיים לאומיים, רפורמים או קונסרבטיבים. הצגת אפשרויות אלו לא החליפה את השאלה על אודות ההגדרה העצמית העושה שימוש במונחים דתי, מסורתי או חילוני, אלא ניצבה לצדה. עצם הצגת השאלה ותוצאותיה, המעידות כי 8% מבין כלל המשתייכים לזרם דתי הצהירו על השתייכותם לזרמים הלא אורתודוכסים, בטאו את הכרתה הנכונה של הלמ"ס כי הזהות היהודית הישראלית עוברת תהליכים משמעותיים של שינוי והתפתחות בעשורים האחרונים. תהליכים אלו אינו מתמצים כמובן בהרחבת פעילותם של הזרמים הלא אורתודוכסים בישראל בשדה הקהילתי, החינוכי והציבורי. בשני העשורים האחרונים מתחוללים בכל מגזרי החברה היהודית בישראל תהליכי עומק של שינוי והתגבשות תפיסות, גישות ודפוסים חדשים.  מהפכת "ארון הספרים היהודי" התבססותה של תנועת בתי המדרש הפלורליסטים, הקמתן של קהילות תפילה ולימוד חילוניות; הכפלת מספרן של הקהילות הרפורמיות והקונסרבטיביות, צמיחתן של המכינות הקדם צבאיות ותנועות הבוגרים והפניה ההולכת וגוברת לרבנים לא אורתודוכסים, למקהילי קהילות ולדמויות ציבוריות לצורך עריכת טקסי מעגל חיים הן חלק מן התופעות וההתפתחויות במרחב החילוני והמסורתי בישראל. רוח חדשה זו לא פוסחת אף על הציבור הדתי והחרדי. תופעת הפמיניזם האורתודוכסי, צמיחתם של מנייני נשים ומניינים שוויוניים, השיח על אודות היחס להומוסקסואליות בחברה הדתית, תופעת החרד"ליות ותהליכי ה"ציוניזציה" במגזר החרדי, צמיחתה של החרדיות הספרדית, מהפכת ההשכלה והתעסוקה בקרב נשים חרדיות והתגובות לה – כל אלה, ותופעות נוספות משנות אט אט את פניה של החברה הדתית בישראל.

העיון בדו"ח המחקר ובעיקרי הממצאים המופיעים בו מלמד כי תופעות אלו לא זכו לבחינה וביטוי הולמים. יתכן והדבר טמון בניתוח הנתונים ולא בליקוטם, אך קיימת גם האפשרות שהרצון לייצר רצף מחקרי המתפרש על פני שני העשורים האחרונים, הקשה על לכידתם של שינויים אלו ב"שטח הראיה" של המחקר. קיימת גם האפשרות כי בדומה למקומות אחרים, תופעות אלו או חלקן, נחבטות ב"תקרת זכוכית" מחקרית; שהרי גם עורכי מחקרים ומנסחי שאלות נטועים בתוך עמם.

כך או כך, ובין אם בחינת העניין היתה מלמדת כי תופעות אלו משמעותיות ובין אם לאו, דומה כי הניסיון להתחקות אחרי הזהות היהודית והישראלית בראשיתה של המאה ה-21, אינו יכול להתעלם מן העובדה כי עולמה של היהדות הישראלית אינו נוהג כמנהגו וכי יש חדש תחת השמש. ב מבט אל עבר העתיד, מן הראוי כי ההתפתחויות הרעיוניות, הקהילתיות והציבוריות במגזרי הציבור היהודי יזכו למבט מחקרי עמוק ומתמשך, שהרי כבר ידוע כי התשובות חשובות מאד, אך לא פחות מהן גם הקושיות.

מאגר מקורות

• מאמרים נבחרים
• קטעי עיתונות
• שבעים פנים לתורה
• דברים בשם אומרם
• מחקרים
• פרשות שבוע נבחרות
• דוחות ציבוריים
• פנינת הספר